<h1>סמ"ג עשין סימן ס"ח</h1>
<h2>דף י.</h2>
ות"ר בפרק ראשון (י' א') החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב. ותניא (י"א א') (חכמים) [אחרים] אומרים מניין לבעל הבור שעליו להעלות שורו מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וגו'. שנינו שם (נ' ב') אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב. ודורש בירושלמי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, בור בור שני פעמים אחד למיתה ואחד לנזקין, ואף על פי כן כשאנו דורשין שור ולא אדם אין אנו ממעטין אדם כי אם ממיתה המפורשת בפירוש בפרשה אבל אם הוזק שם אדם בעל הבור חייב נזק שלם (ג' א' תד"ה לא).
<h2>דף י:</h2>
מצות עשה לדון בנזקי הבור שנאמר (שמות כ"א, ל"ג ל"ד) וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. מכאן שהבעלים מטפלין בנבילה (ב"ק י' ב'). ושנינו בפרק חמישי (נ"ד ב') אחד השור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה ולחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף וכיוצא בהן ולא נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה, א"כ למה נאמר חמור מאחר שאפילו לא נכתב כי אם שור היה הכל בכלל, לדרוש בא שור ולא אדם חמור ולא כלים (ע"פ פירוש רש"י עה"ת). לפיכך נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים (ב"ק כ"ח ב').
<h2>דף כז:</h2>
המניח את הכד ברשות הרבים והלך המהלך ונתקל בה ושברה פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים כשהן מהלכין, ואם הוזק בה בעל הכד חייב בניזקין (רמב"ם נזקי ממון פי"ג ה"ה). ואומר רבינו יצחק אף על פי שבארנו שבעל הבור פטור מנזקי שור פקח ביום זהו מפני ששור תמיד עינו למטה ומתבונן ומתכוין בהליכתו יותר מאדם (תד"ה לפי). ועוד בפרק שלישי (ל' א') השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהם בין אדם בין בהמה חייב בנזקין ואם נטנפו כליו פטור (ע"פ רמב"ם שם הי"ב ע"ש). ותניא (שם) כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אף על פי שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר את גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו (שם), אמר רבי יוחנן (שם) לא שנו אלא במפריחם חוץ לגדר לצד רשות הרבים אבל אם צמצם אותם בתוך רשותו פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים (עי' רמב"ם שם ה"כ).
<h2>דף כט:</h2>
הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן, וכל המניח תקלה הרי זו מתולדות הבור [ו]אם הוזק בו אדם או בהמה חייב לשלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין שהפקיר התקלה בין שלא הפקיר (רמב"ם נזקי ממון פי"ג ה"ב) שהרי הלכה כרבי יוחנן שאמר מפקיר נזקיו חייב ודלא כרבי אלעזר תלמידו שחולק עליו בפרק שלישי. ואם מת שם אדם או הוזקו בהן כלים פטור דקי"ל כשמואל דאמר (כ"ח ב') כולן מבורו למדנו, כיצד המניח אבנו או משאו או סכינו או תבנו וקשו וכיוצא בהן ברשות הרבים והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף ל.</h2>
ת"ר (תד"ה שלא) חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקין להם שלשה טפחים ומפרש הטעם בירושלמי כדי שלא תעלם המחרישה, ורב ששת היה משליכם בנהר חדקל. ואמר רב יהודה מי שרוצה להיות חסיד יקיים מצות נזיקין, שלא יזיק לא הוא ולא ממונו לאדם, רבינא אמר יקיים דברים הכתובים במסכת אבות, וי"א יקיים לברך הברכות כולן כאשר בארנו בענין הברכות (מ"ע כ"ז).
<h2>דף מט:</h2>
בפרק חמישי ת"ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו ברשות הרבים חייב כאילו פותחו כולו לרשות הרבים שזהו בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה, אמר רבה לא נחלק רבי עקיבא על רבי ישמעאל בבור ברשות הרבים דודאי חייב שנאמר כי יפתח או כי יכרה אם פותח חייב כורה לא כל שכן אלא שעל ידי כרייה ופתיחה באה לו, לא נחלקו אלא בבור ברשותו שרבי עקיבא אומר אף בזה דבר הכתוב שנאמר בעל הבור ישלם שיש במשמע שהבור יש לו בעלים ורבי ישמעאל אומר בעל הבור, בעל התקלה. פסק רב אלפס שאף על פי שרב יוסף חולק שם על רבה קיימא לן בכל התלמוד דרבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה עניין ומחצה, הן סימני השמועות בב"ב (קי"ד ב'), וגם קי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו הלכך לא שנא בור ברשות הרבים ולא שנא בור ברשות היחיד אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב, עכ"ד. כסה את בורו כראוי אף על פי שהתליע מתוכו ונפל לתוכו שור ומת פטור שנאמר ולא יכסנו הא [אם] כסהו (רמב"ם נזקי ממון פי"ב ה"ד) פטור.
<h2>דף נ:</h2>
ת"ר בפרק חמישי (ב"ק נ' ב' ורש"י) לא יסקל אדם אבנים מרשותו לרשות הרבים, ובפרק חזקת הבתים (ב"ב ס' א') שנינו אין עושין חלל תחת רשות הרבים ולא בורות שיחין ומערות ואף על פי שהעגלה יכולה להלך על גביהן והיא טעונה אבנים שמא תפחת התקרה מלמטה שלא מדעתו ובפרק חמישי (ב"ק נ' א') אומר שהחופר בור לצרכי רבים [פטור ו]מותר (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פי"ג הכ"ג ע"ש ובמ"מ). בפרק חזקת הבתים (ב"ב ס' א') שנינו אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, הם ראשי הקורות (ע"פ רשב"ם), ופירש הגאון אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו, והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים, ואם רוצה כונס לתוך שלו ומוציא, כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומן לעולם כרבי יוחנן (שם ס' ב') שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד), לקח חצר ובו זיזין וגזוזטראות יוצאין לרשות הרבים הרי הן בחזקתן ואם נפלה חוזר ובונה אותה כשהיתה (שם הכ"ה) כך המסקנא שם. ואילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר תחתיו ורוכבו (ב"ב כ"ז ב'). תנן בפרק המוכר פירות (שם צ"ט ב') מי שהיתה לו דרך רשות הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם אחרת מן הצד מה שנתן נתן וזכו בה ומה שנטל לא זכה בה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ז).
ות"ר בפרק ראשון (י' א') החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב. ותניא (י"א א') (חכמים) [אחרים] אומרים מניין לבעל הבור שעליו להעלות שורו מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וגו'. שנינו שם (נ' ב') אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק בו חייב. ודורש בירושלמי כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, בור בור שני פעמים אחד למיתה ואחד לנזקין, ואף על פי כן כשאנו דורשין שור ולא אדם אין אנו ממעטין אדם כי אם ממיתה המפורשת בפירוש בפרשה אבל אם הוזק שם אדם בעל הבור חייב נזק שלם (ג' א' תד"ה לא).
הלכה כשמואל בדינין שאמר שם בור שחייבה עליו תורה אפילו לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואין צריך לומר [אם] מתה מחבטו, לפיכך אם היה עומק הבור כרוחבו אין [לו] בו הבל ואם לא נחבטה הבהמה בו, כגון שהיו שם ספוגין של צמר, ומתה פטור, היה עמקו יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף על פי שלא נחבטה בקרקע, עשה תל גבוה עשרה ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה חייב לשלם ואם היה פחות מעשרה פטור על מיתת הבהמה אבל אם הוזקה בלבד חייב לשלם (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פי"ב הל' י"ד—ט"ו ע"ש).
<h2>דף נד:</h2>
אמר רבא שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה זהו שור האמור בתורה שחייב בעל הבור על מיתתו, אבל שור אם הוא פקח ונפל שם ביום ומת פטור שזהו כמו אונס מפני שדרך [ה]בהמה לראות ולסור מן המכשולות (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פי"ב הט"ז).
מצות עשה לדון בנזקי הבור שנאמר (שמות כ"א, ל"ג ל"ד) וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. מכאן שהבעלים מטפלין בנבילה (ב"ק י' ב'). ושנינו בפרק חמישי (נ"ד ב') אחד השור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה ולחסימה ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף וכיוצא בהן ולא נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה, א"כ למה נאמר חמור מאחר שאפילו לא נכתב כי אם שור היה הכל בכלל, לדרוש בא שור ולא אדם חמור ולא כלים (ע"פ פירוש רש"י עה"ת). לפיכך נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים (ב"ק כ"ח ב').
